הצלחה אישית

זה לא הולך.

ניסיתי.

זה הביא אותי למקומות לא טובים.

לאו דוקא קשור לדיכאון, קריעת ורידים וכאלה.

יותר בכיוון שההרגשה שלי זיפטית.

שאני מסתכלת לעצמי בעיניים ואומרת:

את אפס!

לכולם זה מצליח ולך לא.

כולן מאושרות ואת בונקר.

להיא יש בעל מושלם ואת נפלת.

הבן שלך לא מצליח כי יש לו אמא דפו…

אין כסף ואת שוקעת.

האמת שנמאס לי,

פעם הייתי שמחה, מצטיינת, מובילה

איפה אני היום?

כמו דב. דב גדול,שמן ושחור שנפל לתרדמת.

רק שאצלי החורף לא נגמר.

בכל יום סופה חדשה.

מפילה עצים, הורסת וגורמת לי לאבד תקווה.

בא לי לארוז מזוודה ולברוח –

לא לעולמים, רק לזמן קצר.

מין גיחה קלה לחוף ים זהוב בודד ומלטף

ל ה ת נ ת ק.

לעשות כאילו אין.

אני לא יכולה.

כי יש לי אחריות, מוסר וחינוך.

אי אפשר לזרוק הכל ולעשות רי-סטרט מחדש.

בינינו – גם אם הייתי יכולה

לא בטוח שהייתי רוצה.

כי אולי מה שיש עכשיו זה דווקא מה שאני צריכה.

אבל לא טוב לי, את זה אני יודעת.

ומה שיותר קשה לי זה שאני יודעת שאפשר אחרת.

אבל איך?

אני לא יכולה לבד

אני רוצה להיות מאושרת!